יום אחד לאחר שבת זוגתו של אמיר (שם בדוי) הלכה לסידוריה, ישבתי מול אמיר בביתם המטופח של הזוג. בעודי חושב עם איזה פעילות כדאי להתחיל באותו היום, פנה אלי אמיר ואמר לי משפט כל כך פשוט וישיר שפגע ישר בלבי כמו חץ.
"ומה איתי ? אני הנושא כאן? למה לא שואלים את דעתי?"
וכך יושב מולי אדם פרופסור לפסיכולוגיה ודפוסי ההתנהגות, איש אשכולות עם ניסיון חיים העובר את גילי והאיר את עיני בשאלה כל כך פשוטה.
אמיר היה עד לשיחה שהתנהלה קודם לכן עם אשתו ובנותיו, נושא השיחה היה המשך אופי הטיפול באמיר. בשיחה הזו אמיר לא היה שותף. שיחות מסג זה הם דבר שכיח.
ברוב המקרים המטופל אינו שותף לשיח המתנהל עם בני משפחתו. המשפחה נרתמת למצוא את המענה הכי טוב עבור יקיריהם אבל לפעמים בדרך מרוב הרצון לדאוג , לעטוף ולהגן שוכחים שלמטופל יש רגשות וצרכים שהוא רוצה לשתף ולהשמיע.
חבל שלא המציאו ברומטר של צרכים ורגשות. מכשיר שמודד את הלחץ האטמוספרי הקיים בין בני המשפחה למטופל. אם היה כזה מכשיר הוא ודאי היה מאותת לי במקרה של אמיר שלא שיתפנו אותו מספיק שדיברנו מעליו שלכולם היו כוונות טובות אבל התוצאה היתה חסרה עבור האדם היקר הזה.
הגישה העולמית היום בתחום הרפואה היא לשים את המטופל במרכז. Centered Approach Patient הכוונה היא לתת לו את מקומו הראוי. לחזור לגישה הוליסטית המתייחסת גם לגוף וגם לנפש. גישה שלא רואה רק את הסימפטומים של המחלה אלא את האדם בשלמותו. את רצונותיו צרכיו והרגליו. במטרה הן להתאים את הטיפול והן לשתף את המטופל בכל פרטי הטיפול הרפואי.
אמיר נתן לי תזכורת שלא תשכח במהרה, גם במשפחה התומכת בבן משפחה חולה יש לשים את המטופל במרכז.
שבו עם יקירכם, דברו עמו, נסו להבין ולזהות את הצורך שלו, מה נכון עבורו.
הפכו את יקירכם לשותף בקבלת ההחלטות. בנו איתו ביחד תוכנית טיפול אישית, תוכנית שלוקחת בחשבון ראיה כוללת של הצרכים, הרצונות, והעמדות שלו.
כן, זה דורש יותר זמן, יותר משאבים ויותר סובלנות. אבל התוצאה נכונה יותר ונינוחה יותר.