אני כל פעם נדהם מחדש איך מטופלים שלי הסובלים מזיכרון לטווח קצר זוכרים לפרטי פרטים מאורעות מעברם.
מתי בפעם האחרונה יצא לכם לעצור ולהקשיב לסיפור של בן משפחה בלי להיות בלחץ של זמן ולחשוב על המשימה הבאה, הזמן הוא משאב יקר...
החיים היום דינאמיים ולחוצים ואם יש משהו שאני מברך עליו הוא שעות האיכות בהם אני עוצר ומקשיב לסיפורם המלא חיים של מטופליי. לפעמים אני נשאב לתוך סיפוריהם אל העבר ומדמיין לעצמי את אופי התקופה, מה אכלו, מה לבשו ומה נהגו לעשות.
באחד הימים ישבתי עם שרה (שם בדוי) ודפדפנו באלבום התמונות המשפחתי שלה, שרה העלתה מתוך האלבום זיכרונות ילדות של משפחתה לפרטי פרטים. אחת התמונות שתפסה את עיני הייתה הכניסה המצולמת לבית בו אנחנו נמצאים כרגע. בתמונה אני ראיתי את הכניסה לבית, מלאה בעציצים עם פריחה מלבלבת שבעלה יצחק (שם בדוי) ז"ל נהג לטפח.
שרה סיפרה שבעלה היה נוהג להשקות ולטפח את העציצים כל יום. כששרה שיתפה אותי בסיפורה ראית איך עיניה מתעוררות לחיים וכל הזיכרון משרה בה אושר וגעגועים.
תוך כדי השיחה עלה בי רעיון ושאלתי אותה אם היא מעוניינת לשחזר את הכניסה לבית וביחד נשתול פרחים בעציצים שנותרו עזובים ומוזנחים בכניסה. שרה חייכה ואהבה את הרעיון וביחד יצאנו לפרויקט משותף מלא משמעות.
דרך הקשבה ודיאלוג יצרנו חוויה משותפת מהנה שהתאימה בדיוק לשרה ומילאה אותה שמחה.
הטיפ שלי למלווים שלנו הוא לשוחח עם המטופל, ללמוד להכיר מה הוא אוהב, מה ממלא אותו מחדש ונסו ליצור חיבור לחוויה חדשה ומשותפת. לפעמים לא צריך רעיונות גרנדיוזיים מרחיקי לכת התשובה נמצאת ממש מעבר לפינה, כל שצריך זה הקשבה, דמיון ומוזה.
אני מאמין שקשרים חברתיים ופעילויות פנאי יכולים לסייע בקידום הבריאות ואף להאריך חיים.